מקור בבא מציעא ג׳ ב:א׳-ד׳
1 וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי – אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ,
2 אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן קַל וָחוֹמֶר.
3 וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה?
4 וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן?! וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי!
פירוש חידושי הרי"מ על בבא מציעא ג׳ ב:א׳-ד׳
1 והאי בכולא בעי דלודי פרש"י מגו דחשיד כו' ותוס' דחו דקי"ל לא חשוד כו'. ובל"ז ג"כ תמוה דקושיא זו על כל השבועות גם שבועת ע"א. ומה ענינו להא דהתחיל משום מגו כו'. וגם תמוה מה דמסיק קמ"ל מק"ו ופי' תוס' דגם ק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד. ותמוה מאוד מה מהני הק"ו כיון דאין תועלת בשבועה ע"ש. ויש ליישב הכל בעזה"י. דכבר כתבנו דהטעם דמגו לפטורי משבועה דחשיב איכא לברורי כנ"ל. ולהפ' דרק מגו דהעזה ל"א לפטור משבועה הטעם דכשהמגו ברור חשיב ברור שאין צורך לברר ע"י שבועה. משא"כ מגו דהעזה אינו בירור כ"כ וניהו דמהני לפטור ממון אבל אינו חשוב ודאי שלא נצרך לברר כשאפשר לברר ואינו פוטר משבועה כנ"ל. והנה אף דקי"ל דל"א חשוד אממון חשוד אשבועה. מ"מ פשוט שאין זה ודאי רק דאפשר חמור ליה ומספק לא פסלינן ליה. וגם אין פטרו מחיוב שבועה המוטל עליו כיון דאפשר שיהי' תועלת דלא חשוד כנ"ל:
2 והנה הפ' פסקו באיכא לברורי בחזקה וכה"ג דדוקא כשיהי' בירור גמור אבל ב' ספיקות ואפשר לברר רק ספק א' שעדיין ישאר ספק לא חשיב איכא לברורי וא"ל לברר ע"ש. וא"כ מיושב שפיר פירש"י ז"ל דמקודם פריך מפני מה כמ"ש לעיל דמגרע עוד ומשני דהוי העזה והא מגו דהעזה לפטור ממון אמרינן. ורק משום דלשבועה חשוב איכא לברורי. ופריך דהא השבועה לא יהי' בירור לגמרי דאפשר דחשוד אממון חשוד גם אשבועה וא"כ בשלמא ע"א וכה"ג אין פוטרין מספק. אבל כאן שיש מגו וגם עכשיו בירור שאמת רק שאינו בירור גמור משום העזה. וא"כ בשלמא אם השבועה היה בירור ודאי חשיב איכא לברורי משא"כ כשאינו בירור גמור דחשוד כו' ויכול להיות כמו שכופר כן ישבע כנ"ל. נשאר הקושיא דלהימן במגו. ושפיר קאי על דלעיל ומשני בכולא כו' ואשתמוטי ואינו ספק כלל. דאותו בירור עצמו שיש עכשיו המגו מורה דאישתמוטי ולכך לא כפר הכל ושוב תהיה השבועה בירור גמור כי היכי דלודי כיון שאינו חשוד כנ"ל. ומסיק שפיר אבל העדאת עדים דל"ל הכי דאין שום ראיה דמשתמט דל"ל מגו. שוב י"ל דאין השבועה בירור כלל רק ספק אי חשוד י"ל דלא חייבה תורה שבועה כלל כשאין ראיה דמישתמט. ועל זה אמר מק"ו וכיון דיש ק"ו דחייב שבועה שוב אין פוטרין מספק שמא חשוד כדקי"ל דלא אמרינן מגו דחשוד כנ"ל. וגם למסקנא ילפינן מפיו וע"א דבע"א ג"כ אין ראיה דמישתמט וחייב. ואף דע"א על מה שמעיד ישבע ושוב החיוב שבועה יותר. ומש"ה אף שהבירור אינו כ"כ ג"כ חייבה תורה בירור אף שאינו גמור. פיו יוכיח דאין החיוב שבועה כ"כ רק אומדנא ע"י שכופר. ויליף שפיר מהצד השוה כנ"ל. וכדקי"ל באמת דל"א מגו דחשיד כנ"ל:
3 תוס' הקשו הא כ"ה ג"כ שייך אישתמוטי כדאמר להדיא בהא דר"נ ותי' דמ"מ יותר העזה ע"ש. ולע"ד י"ל פשוט דאינו מובן תי' תוס' דמ"מ לשון הגמ' שם לפשוט דפריך א"א מעיז ודחי אישתמוטי וכאן אמר לדבר פשוט א"א מעיז כו' וגם תמוה מאוד לפי' רש"י ותוס' דכל הס"ד לפטור העדאת עדים משום דלא שייך משתמיט כמו מודה מקצת וא"כ איך יליף מק"ו הא הפירכא בפנינו מה לפיו דאישתמוטי. ומהדר בתר פרכי אחריני שאינו בהכחשה. ותי' תוס' אינו מובן כיון דהתחיל בזה ואמר דקמ"ל מק"ו מה שאינו ק"ו כלל. וגם דקשה מנ"ל לגמ' בכל דוכתי דגם היכא דלא שייך א"א מעיז מ"מ כ"ה פטור דלמא באמת רק משום א"א מעיז כמ"ש תוס':
4 ונראה לישב הכל בעזה"י דודאי הסברא דלא שייך אישתמוטי בכ"ה כמו מ"מ הוא דאין סברא שאין לו כלום ועכ"פ אי משום דלית ליה ולהשתמיט הי' ראוי להודות דבר מה שלא יעיז לגמרי. וע"כ שרוצה לכפור אולם זה שייך אלו לא הי' חיוב שבועה במודה מקצת אבל עכשיו שיש חיוב שבועה מה"ת ודאי דשייך אישתמוטי גם בכ"ה ומה שאינו מודה קצת הוא שאז יתחייב שבועה ולא יוכל להשתמט כלל. וע"כ משום אישתמוטי הוצרך לכפור הכל כנ"ל. וא"כ מיושב דכאן דהקושיא שלא הי' ראוי לתורה לחייב שבועה מודה מקצת דהא אית ליה מגו או כמ"ש לעיל. וע"ז משני שפיר הא אם יהיה הדין דפטור משבועה מ"מ משום מגו א"כ אין כאן מגו כלל דא"א מעיז דלא יהיה שייך משתמיט כשיכפור הכל מדאינו מודה כלום כיון שפטור ג"כ משבועה וא"כ איך אפשר לפטרו משום דאית המגו כיון דאי יהי' הדין דפטור לא יהי' מגו כלל כנ"ל. ולכך חייבה תורה שבועה למ"מ אבל עכשיו דכבר חייבה תורה שבועה שוב שפיר אמר לענין היסת דחייב דלא שייך א"א מעיז דשייך גם בכ"ה אישתמוטי דא"י להודות כנ"ל. וגם מוכח שפיר בכל דוכתי דאף דיכול להעיז פטור כ"ה דעכשיו יכול להעיז גם כ"ה דשייך משתמיט ואעפ"כ פטור כנ"ל. וא"כ מיושב ק' תוס' ג"כ דלענין שנאמר בלא הק"ו רק ממילא מסברא דבכלל מודה מקצת שחייבה תורה נכלל גם העדאת עדים. זה א"א ללמוד די"ל דוקא פיו חייב שבועה כיון דבלא החיוב שבועה אמרינן דמשתמיט כיון שמודה וא"י לכפור הכל דהוי העזה דל"ש משתמיט מדאינו מודה משא"כ העדאת עדים שכ"ה ולא שייך משתמיט בלא החיוב שבועה מדאינו מודה כנ"ל דג"כ מפטר. וא"כ לענין התחלת החיוב של התורה א"א ללמוד מסברא שנכלל בכי הוא זה גם העדאת עדים. דהא אין דומין דבכ"ה ועדים על נ' אין להטיל חיוב שבועה כיון דבלא החיוב א"א מעיז דלא שייך משתמט בין לפי' תוס' משום חשוב ובין לפי' הנ"י משום שהשטה בו ותבע יותר ע"ש. ולכך ה"א דרק פיו חייב כנ"ל. אמנם מק"ו שפיר יכולין ללמוד דכיון דקרא באמת רק על פיו א"כ שוב כיון דהודאה מקצת חייב שבועה שוב מק"ו דגם העדאת עדים מחייב שבועה דשוב שייך גם בכ"ה אישתמוטי כנ"ל דא"י להודות כיון שיתחייב שבועה כיון דהק"ו הוא ללמוד אחר שכבר יש החיוב שבועה גבי מ"מ שוב הק"ו שפיר דעכשיו גם בכ"ה אישתמוטי כנ"ל וא"ש. דצריך לפירכא אחרת כנ"ל: